"בוקר אחד יצאתי ממערכת נישואין ארוכה מאוד. בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שכל מה שחשבתי שאני יודעת, מכירה, חושבת, מאמינה ואומרת התהפך. בוקר אחד התעוררתי והרגשתי "ריק".
בוקר אחד התעוררתי והרגשתי שיש משהו אחר. בוקר אחד גיליתי ששכחתי מי אני. בוקר אחד גיליתי שאני בעצם כבר הרבה שנים, לא יודעת מי אני. הסתכלתי במראה ואת האישה הניבטת למולי, לא זיהיתי. אמרו לי: "זה הזמן, מעכשיו תעשי רק מה שאת אוהבת", לא ידעתי מה אני אוהבת.
"תהיי את", לא ידעתי מה זה "את". קראתי את הספרים "המדריך לאהבה עצמית" ו"מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד איתו" והבנתי שבעצם אני לא מבינה דבר. הבנתי שמשהו בזוית הראיה שלי הוסת לכיוון הפוך ממה שמדובר בו בספרים הללו.
החלטתי לצאת למסע. התחלתי את הקורס "זה הזמן לאהוב את עצמך יותר" מתוך ידיעה שעצם הבחירה שלי לעבור תהליך, היא כבר זאת המצביעה על הכוחות שבי, על היכולות שבי ואולי אפילו על התובנה שאפשר גם אחרת, שאני רוצה אחרת.
יצאתי למסע. מסע להחזיר את עצמי הביתה. מסע אל תוך תוכי. מסע מרתק של הכרות. כפי שיעל תמיד אומרת: "יש לנו רק מערכת יחסים אחת בחיים, זאת שלנו עם עצמנו...." אז הגיע הזמן לעבוד על מערכת היחסים הזאת. שלי עם עצמי.
במהלך הקורס למדתי להכיר את עצמי, את רגשותי, את פחדיי, את אמונותי, את רצונותי. למדתי
להתבונן אל תוך עיניי ולהעיז לומר: "אני אוהבת אותך". למדתי לסלוח לעצמי ולהבין שהכל מדוייק ושבכל מצב יש למידה. להבין שעשיתי כמיטב יכולתי בכל רגע נתון בכלים שהיו לי באותו הרגע. למדתי לשמוח כי הכלים שלי היום מתרחבים.
התחלתי להרשות לעצמי לתת לעצמי מתנות בלי להרגיש בזבוז. הרשיתי לעצמי להרפות, לזרום, לראות, להודות ולהנות מהיש, הכרחתי את עצמי להודות ועוד להודות גם כשלא האמנתי וגם כשהסיפור מאחורי ההודיה לא ממש אישר את ההודיה. עם הזמן וההתמדה התחלתי להרגיש את ההודייה. למדתי לחלום, בחלומות הרשיתי לעצמי להעז, לחלום בגדול ולהתרגש מעוצמת החלום. למדתי לתת לעצמי קרדיט על נסיונות, הצלחות, השגים (זה בכלל היה הישג עצום לראות את ההשגים), לתפוח לעצמי על השכם ולומר "עשיתי, זה בזכותי".
למדתי שבכל מצב יש לי בחירה ושאני היא זאת שיוצרת את המציאות. למדתי להבחין בין מיקוד שליטה חיצוני לפנימי ולמדתי לא לצפות.
יש מהמורות בדרך, היא לא שטוחה, אני עולה ואני יורדת, אני בוטחת ואני מפחדת, אני מאמינה ולעיתים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני מאמינה אבל הכל זה אני, להכל יש מקום, והכל בתזוזה.....
יעל יקרה, עם האוכל מגיע התאבון, מרגישה שרק התחלתי, יש בי מוטיבציה לעוד ועוד. שימי לב שבכל שלב בתהליך שלי אל עצמי, את נוכחת. מאמינה שאין מקריות. אמרת לי שכשהתלמיד מוכן, המורה מגיע, אז הייתי מוכנה ואת הגעת.
אנחנו עוד צועדות בדרך, העבודה עוד נעשית, התהליך חי וקיים ואני מודה, באמת מכל הלב שבחרתי בך ללוות אותי בדרך הקסומה הזאת.
מאחלת לשתינו עוד ועוד תובנות, עוד ועוד עומק, עוד ועוד למידה......
אוהבת אותך....